חלק א' -

תופעות המרדנות היהודית וההתנגדות לשלטון רומי 1 6-

חלק ב' -

רבן יוחנן בן-זכאי 7 8-

חלק ג' -

הגורמים לפרוץ מרד בר- כוכבא 9 10-

גם הוא וגם אריה כשר בספריו,מסכימים שההחלטה לערוך מפקד קוויריניוס וקנסוס בעת הפיכתה של ארץ ישראל לפרובינקיה רומית,היוותה שלב חדש ביחסי היהודים לאימפריה הרומית,להדרדרות ועד למלחמה בשנת 66 לסה"נ.בן שלום מוסיף,שאין לזלזל בזעזוע הנפשי שנבע משינוי צורת השילטון שביטא עצמו במפתיע ובאופן מוחשי בקנסוס.

ד"ר ש. קירשנבאום מפרש את המעשה כגילוי של שיעבוד (בהסתמך על ספר שמואל ב',שם ה' העניש את המלך דוד והעם,במוות של אלפי אנשים,בגלל שהספירה נמשלה לעבדות).

היו כמובן גורמים נוספים שיחד העצימו את הרגשת הדיכוי כמו: החיילים שהיו ממעמד נחות ולאור זאת הם התנכלו ליהודים, סמכויות השיפוט הרחבות של הנציב, שאף הוא לא היה ממעמד ראוי וניצל את סמכויותיו לצרכיו האישיים וגם המיסים הכבדים שהוטלו על היהודים, בניגוד לעמים אחרים.

בתקופה זו אנו רואים את מרידותיהם של יהודה איש גולן וצדוק הפרושי אשר טענו שהקנסוס היא עבדות גלוייה וקראו לעם היהודי להילחם על חירותו.

א.רפפורט טוען בסיפרו ומסתמך על כתביו של יוסף בן-מתיתיהו, שמיפקד קוויריניוס ועריכת הקנסוס היה מניע חשוב לייסוד כת הסיקאריים, אשר שמה לה למטרה לסלק את שילטונה של רומי מיהודה.

למרות התסיסה שהקנסוס גרם ובזכות התערבותו של הכהן הגדול,יועזר בן בייתוס,לא פרצה מרידה גלוייה,ובמשך 10 שנים הארץ היתה שקטה יחסית,אבל אצל גופים קנאים שונים החלה התסיסה לבעבע עד שבבוא הזמן היא תתפרץ בעוצמה.

כאשר מונה ואליוס גראטוס לנציב(15 26- לסה"נ) הוא הדיח ארבעה כהנים במשך זמן שילטונו והחמיר מאוד במיסים.אחריו עלה פונטיוס פילטוס(26 36- לסה"נ) אז ההיסטוריה היתה עדה ל3- התנגשויות גדולות על רקע דתי- האחת, בעקבות הכנסת יחידת צבא הנושאת פרוטומות לתוך ירושלים. ההתנגדות העצומה שעורר צעד זה ונכונות העם למות על קידוש השם,אילצו אותו לסגת מכוונותיו.

ההתנגשות השניה היתה עקב נסיונו לקחת כסף מאוצר המקדש כדי לבנות אמת מים חדשה לירושלים. ההתנגדות היתה גדולה אך חייליו של פילאטוס היכו ביהודים.

פילון מספר על ההתנגשות השלישית: שוב נסיון ,והפעם להכניס שלטי זהב המוקדשים לטיבריוס לירושלים,היהודים עמדו בהמוניהם לפני מחנה פילאטוס,אשר לבסוף נסוג מכוונתו בעקבות הוראתו של טיבריוס.

לתגובות על מעלליהם של גראטוס ופילאטוס לא ניתן ליחס תופעה של מרד במלוא מובן המילה ,אך בוודאי ניתן לראות עד כמה מלאה ביטנם של היהודים על השליטים,והגדשת הסאה קודם כל לגבי פגיעה באורח החיים הדתי ואחר כך לגבי דברים חומריים כמו,מצב כלכלי ירוד והכבדת מיסים,שוד וגזל ואפלייה לרעה כנגד עמים אחרים בארץ.

כל זאת תרם לחיזוקן של התנועות הקנאיות,הלוחמות ברומאים.נסיונו של קאליגולה להציב את פיסלו בבית המקדש,בזמן שילטונו של אגריפס,למרות שנכשל לחלוטין,פגע קשה באימון שרחשו היהודים לרומאים,מפני שבדרך כלל הרומים כיבדו את התחום הדתי.המעשה עירער את האימון ברומי והוליד את ההרגשה והחשש להמשך קיום הדת וקדושת המקדש בקרב היהודים.מצד שני גדלה אהבתם והערצתם של היהודים את אגריפס על שהגן עליהם ודרש

את טובתם.ולכן,מותו של אגריפס,המחסום האחרון כנגד עריצות הקיסר,וחידוש שלטון הנציבים,שהיו עויינים בדרך כלל,החמיר את מצבם של היהודים בארץ ישראל.

הנציבים שהיו ממוצא הלניסטי,שמרו על שינאתם ליהודים ועמדתם האנטי יהודית הגבירה את התסיסה בקרב היהודים והחריפה את המתיחות עם רומי.ישנם אומרים שבעקבות זה,גדלו שורותיהם של התנועות הקנאיות ושל התנועות המשיחיות. בן שלום מוסיף שההדרדרות במצב הכלכלי בארץ,הקיטוב החברתי והפנימי,ניצולו של היישוב היהודי ע"י הפרוקוראטורים וכן הפגיעות ברגשות הדתיים של היהודים,הביא בסופו של דבר לחיזוקה של תנועת ההתנגדות לרומי ולמשתפי הפעולה היהודיים בני המעמדות הגבוהים.יותר ויותר צצות קבוצות לוחמים הניזונות מאידיאולוגיה קנאית המתוגברות ללא הרף בידי איכרים מרוששים שאיבדו כל תיקווה לשפר את מצבם הכלכלי. חוסר הבנת המצב ואוזלת ידם של השליטים,גרמו להחרפת המצב,בפרט לאחר מותו של אגריפס ה 1- התרבו קבוצות המורדים והתחילו להופיע ה"נביאים" ומשיחי השקר.מצד שני מחריפים הסיכסוכים בין משפחות הכהונה הגדולה לכוהנים הפשוטים וכן מחריפה היריבות בין הפרושים לבין הצדוקים והבייתוסים.

בימיו של פאדוס (44-46 לסה"נ),שהיה המשגיח הראשון אחרי מלכות אגריפס,פרצו מרידות קנאים שאותם הוא דיכא והרג את תלמי מנהיגם.

הוא השליט אשר הכריע לטובת העיר פילדלפיה שבעבר הירדן,בסכסוך עם היהודים (קדמוניות 2 4-).

בימי שילטונו אנו רואים התגברות התסיסה המשיחית בארץ ישראל ואת היחס האכזרי של הנציב ליהודים,כמו במקרה של נביא השקר תבאדאס,שם נרצחו רבים מהמאמינים.

במהומות וההתנגשויות שאירעו בימי קומאנוס (48 52- לסה"נ),שהביאו להחמרה בלתי נסבלת ביחסים בין הרומים ליהודים,אנו מבחינים ב3- גורמים עיקריים הפועלים במיגזר היהודי: המנהיגות המתונה המבקשת ודואגת לשקט בארץ,הקנאים שדוחפים באופן עיקבי ויוזמים התנגשויות אלימות עם רומי, והמוני העם שעליהם מנסים הצדדים להשפיע- יוסף בן מתיתיהו כותב שבגלל אירועים אלה "ניתמלאה יהודה כולה ליסטים"- אנו כבר נפגשנו במונח "ליסטים",שכוון כלפי הקנאים בגליל,וכעת הוא מכוון לכל הארץ,והמשמעות היא שרבים מפשוטי העם הצטרפו לקבוצות הקנאיות,שהגדילו את כוחם.

בזמן שילטונו של פליקס (52 60-לסה"נ) החריפה השפעת המרדנות עוד יותר,ופליקס ניסה להרוס את אחת הקבוצות הבולטות,ע"י תפיסת אלעזר בן דיני,אך למרות זאת המרדנות לא שככה. הביטוי המעשי לכך היה בדמות הופעתם של הסיקאריים מחד, ובפעילות של קבוצות קנאים נגד רומי ונגד משתפי פעולה יהודיים מאידך.

הרושם שמתקבל הוא שפעלו קבוצות שונות,כולל הסיקאריים בירושלים וברחבי הארץ מבלי שתהיה להן מנהיגות אחת המארגנת אותן ומתאמת ביניהן,ומידי פעם התבלטה קבוצה אחרת.

בימיו של פליקס אירעו גם התנגשויות דמים בין יהודים לסורים,על מעמד היהודים ומעמד הקהילה בעיר קיסריה, דבר שהוסיף שמן למדורה ומבחינת העם היהודי דרכם של הקנאים צברה "רייטינג".

אחריו שלט אלבינוס (62 64- לסה"נ) אז הגיע לשיא המתיחות החברתית הפנימית בעם. העשירים עשקו את העניים והסיקאריים רצחו את העשירים.מעשים כאלה היו יומיומיים.

התערערות הסמכות וההשפעה של המעמדות העליונים ושל מעמד הכהן הגדול (שהוחלף בתדירות גבוהה),סייעה לא מעט בידי שוחרי המרד לסחוף את העם למרד ברומי. המצב הכלכלי הקשה של השכבות הנמוכות הוסיף למרירות הקשה.

הנציב האחרון ביהודה לפני פרוץ המרד הגדול,היה קאסיוס פלורוס (64 66- לסה"נ). בימיו הצליחו הסיקאריים ואחרים לסחוף אחריהם את העם ולעורר תיקווה להצלחת מרד גלוי ברומי. יוסף בן מתיתיהו מגנה אותם על כך,ורואה בהם את האשמים לחורבן ירושלים ובית המקדש.הוא גם מאשים באופן קשה את הנציב פלורוס אשר התעלל ביהודים ועל אשר ביקש לעורר את היהודים למרד,כניראה כדי לחשפם לעימות ישיר וכך הוא יוכל להכותם קשות ולדכא את המרד אחת ולתמיד.

באותה עת השיגו הסורים בקיסריה מנירון קיסר אישור למעמדם כאזרחי קיסריה ואילו תביעתם של היהודים למעמד שווה לפחות,נידחתה.הדבר פגע קשה ביהודים ועל כך כותב בן מתיתיהו: "מאותה שעה נפתחה המלחמה" (מלחמת היהודים ב' 281).

פלורוס שבגד ביהודי קיסריה אחרי שנטל מהם שוחד,ניסה לשדוד את כספי המקדש ושלח את חייליו לנגוש בתושבי ירושלים.ההתנגשויות הפכו למלחמה ממש,היהודים החזירו והחלו תוקפים את החיילים.(מלחמת היהודים ב' 328 329-)

בינתיים כבש גדוד סיקאריים את מצדה והשמיד את חיל המצב הרומאי שחנה שם (מלחמת היהודים ב' 409,433 ).

הכוהנים מתומכי המרד,ובראשם אלעזר בן חנניה,הצליחו להשתלט על הנהלת ענייני המקדש,הם הביאו לביטול הקורבן היומי לשלום הקיסר ובכך הפך מעשה זה למעין הכרזת מלחמה נגד רומי.

בחורף 67 68- לסה"נ שלטו הקנאים בירושלים ומתנגדיהם היהודים הוצאו להורג. הם ויוחנן מגוש חלב היו הכוחות העיקריים.

המצב השתנה כאשר שמעון בר גיורא תפס את העיר העליונה וחלק מחלקי העיר התחתונה,כך שהעיר חולקה ל 3- חלקים.

מאוחר יותר,אלעזר בן שמעון מפקד הקנאים במקדש סר למרותו של יוחנן בשנת 70 והאדומים קיבלו את פיקודו של שמעון בר גיורא.

יוחנן ושמעון פסקו להילחם זה בזה רק כאשר הרומאים הקימו את מחנותיהם סביב ירושלים(מלחמת היהודים ה' 71).שניהם ניתפסו ע"י הרומאים,יוחנן נכלא לכל ימיו,ושמעון הוצא להורג בתהלוכת נצחון שערך טיטוס ברומא.

חיסול ספיחי המרד הוטל על הנציבים החדשים,ביניהם,סילווה אשר היה נוכח בהתאבדותם של הסיקאריים במצדה,בראשם של אלעזר בן יאיר ממשפחת יהודה הגלילי.

עד כאן סקרתי את רצף ההתנגדויות והמרדנות של היהודים הגלומים בשנות שילטונם של הנציבים הראשונים והנציבים האחרונים. בסקירה השתדלתי לתת תמונה ברורה של המצב החברתי והפוליטי ששרר בארץ ישראל,מצב שהלך והידרדר במשך השנים עד למצב של מלחמה,עובדה הנזקפת לחובתם של הנציבים מחד,ולקנאים מאידך.

בסקירתי הנ"ל החלטתי שלא למיין יתר על המידה את התנועות המרדניות והקנאיות, משום שלדעתי,הדבר מחייב הסבר נפרד,כפי שאביא בהמשך.

ההיסטוריון מ. שטרן טען שבן צאצאיו של יהודה הגלילי היה כניראה אלעזר בן יאיר,מפקד מצדה ויוסף בן מתיתיהו קורא לו ולאנשיו סיקאריים ומצביע עליהם גם כמי שהתסיסו שנים קודם את העם אחרי מפקד קוויריניוס(מלחמת היהודים ז' 252 255-) ובתקופתם של פליקס ופסטוס(מלחמת היהודים ב' 254 257-)

בן שלום מציין שבזמנו של טיבריוס (46 48- לסה"נ) הוצאו להורג יעקב ושמעון בני יהודה הגלילי,זו ידיעה חשובה,כי היא מעידה על המשך המאבק ברומי ומלמדת על רצף של מנהיגות משפחתית שבראשה עמד יהודה הגלילי מימי הקנסוס של הפרובינקייה יודיאה.

ישנה הסכמה רחבה בין ההיסטוריונים בדבר הזהות בינה לבין "הפילוסופיה הרביעית" כפי שניזכרת אצל יוסף בן מתיתיהו,הרביעית אחרי הצדוקים,הפרושים והאיסיים. הוא מנסח את תורתה: "בכל שאר הדברים היא מסכימה לדעתם של הפרושים,אולם אהבת החירות שאין לנצחה מצוייה באנשי הכת הזו" (קדמוניות י"ח 23)

בהמשך מציין מתיתיהו שברורות עקרונות התנועה, שאלוהים הוא האדון היחיד שיש לקבל את שילטונו.

מבין התנועות האנטי-רומיות הסיקאריים היו העיקביים והקיצוניים ביותר,אין לתארם כקבוצה עממית בעלת נטיות כוהניות. הם יוחדו בקבלת הנהגה שושלתית שניתלו בה תקוות משיחיות,השקפת עולמם היא בלתי-פשרנית וללא תוויות חברתיות.

חוקרים רבים סוברים שקיים קשר הדוק בינם לבין העבר והיחוס החשמונאי,שנתן לתנועה הילה של אליטה חברתית ואולי עובדה זו מנעה ממנה להפוך לתנועה עממית.

לפי א.רפפורט,מה שמבדיל את הסיקאריים מתנועות משיחיות אחרות הוא האקטיביזם המוצהר שלהם ואכן כך הם פעלו בהתמדה,אף שהאמינו שה' יסייע בידם,לא נימנעו מפעולות מלחמה כדי להשיג את מטרתם.מיזוג כזה של אמונה עם פעילות העמיד אותם בראש אוייבי רומי.

מנהיג נוסף המוזכר כמנהיג הסיקאריים הוא מנחם, אשר סייע והכריע את הקרב בירושלים כנגד תומכי השלום וצבא אגריפס,הוא זה שהצית את ארכיון גביית החובות. מאוחר יותר הוא מוזכר כמנהיג יחיד של המרד,אולם התנהגותו המשיחית עוררה התנגדות עזה בקרב המורדים בפיקודו של אלעזר,ובקרב ביניהם מנחם נהרג.

מכאן ואילך חדלו הסיקאריים להיות דומיננטיים בירושלים,אבל הם היו עתידים להיות האחרונים לשאת את נס המרד.

פעילותם לפני פרוץ המרד היתה נמרצת וארוכה,אך דווקא בעת המרד הם נידחקו לשוליים ופעילותם ביהודה לפחות,היתה מוגבלת בזמן המלחמה.

קנאי ירושלים מופיעים כגורם הקיצוני בירושלים המורדת,עד להופעתם של יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא.ההנהגה שלו והקבוצה היו כוהנים,והמנהיג הבולט היה אלעזר בן שמעון,שהופיע מיד לאחר הנצחון ליד בית חורון.לצידו אנו רואים את זכריה בן אבקולס.

תומכי שמעון באו מרבדים נמוכים בחברה היהודית,בעיקר מעבר הירדן,מן העניים. אלה שהיה להם מעט לאבד במרד,אלה שהמרד היה תיקוותם,הם היו מאורגנים סביב אישיותו הסמכותית של שמעון שנחשב בעיניהם למשיח,אף כי היה מנהיג צבאי בזכות עצמו ולא כאחרים,בזכות אבות.(מלחמת היהודים ד' 503)

ידידיו וקשריו של יוחנן לא באו מהמחנה האנטי-רומי,כי אם מתוך חוגי המתונים,כמו שמעון בן גמליאל והכהן הגדול חנן בן חנן. רק בשלב מאוחר הוא הצטרף לקנאים והפך למנהיג מורדים,וזאת בגלל השפעת האירועים ולא בגלל איזו שהיא השפעה מוקדמת בקשר ליחסי היהודים עם רומי.

השקפתו זו היתה טיפוסית לבני המעמד הבינוני.

יוחנן היה אויבו ומתחרה של יוסף בן מתיתיהו ולכן לא צריך להיות מופתעים כלל כאשר מתיתיהו מרבה להשמיצו יותר מאשר כל ראשי המרד.

מתוך האצולה הכוהנית הזו יצאו מנהיגי הקנאים,אלעזר בן שמעון ואחרים,אך הם צצו רק בסמוך לפרוץ המרד,בניגוד לאחרים אשר ליבו את אש המרידה שנים רבות קודם.

ישנם הסוברים כי השקפות מרדניות אשר ייצגו הכוהנים הקנאים,טופחו בקרב הכוהנים אחרי המרד ומילאו תפקיד במרד בר- כוכבא.

עם זאת,המשפט של בן מתיתיהו ש"יהודה כולה טוהרה מליסטים בהשגחתו של פאדוס" בהקשר לתפיסתו של תולומיוס,מצביעה על האופי האמיתי של ה"ליסטים" האלה,כלומר, מדובר כניראה בקבוצה של לוחמים קנאים.

מצאתי לנכון להזכיר את מקרה תולומיוס כיוון שהוא מייצג עוד קבוצות שונות שמרדו ברומים ואין אנו יודעים את מקורם ופעילותם המדוייקת.

חלק ב'

יחסו למרד היה שלילי וכניראה שגם התנגד לו.בזמן שלטון הקנאים בירושלים,הצליח לחמוק בעורמה מהעיר כששנים מתלמידיו סחבו אותו בארון מתים.

בגין המעשה,הוא זכה לכינויים רבים ושונים, החל מ: "נר ישראל,עמוד ימיני,פטיש חזק" ועד לכינוי "בוגד".

בכל מקרה יוחנן היה נאמן תמיד לדרכו,דרכם של בית הלל והוא הראשון שהעמיד על כנה את תורת ישראל לאחר החורבן. הוא הפך את יבנה,מקום מושבו, למרכז רוחני חשוב ביותר,לימוד תורה ופעילות הלכתית- בזמן שהעם היהודי היה מוכה וחבול ומקור רוחניותו,בית המקדש נחרב- היה עמוד השידרה של קיום העם היהודי כעם.

ביבנה הוא הקים בית מדרש ובית דין אשר סמכותם הורחבה בהדרגה,על אף שיוחנן ומוסדותיו לא הוכרו רישמית ע"י רומי ואחרים מבני העם היהודי. התואר רבן מרמז שלפחות בעיני חלק מהעם נחשב כנשיא,שכן,רק נשיא משושלת הלל החזיק בו.

ישנם הטוענים שהתואר רבן מסתמך על תשע התקנות שפירסם- תואר וסמכות שיוחדו לנשיאים בלבד. לדעת אחרים,לא נשא יוחנן בשום מישרה רישמית,אלא גדולתו בתורה ומעמדו הם שהעניקו לו סמכות.

למרות מתנגדיו יוחנן התמיד בדרכו,בית הדין ביבנה הוציא משפט וקבע הלכה,מועדים וראש חודש. סמכות זו שמרה על זיקה הדוקה בין המרכז ביבנה לבין היהודים בא"י ובתפוצות.

אחריו רבן גמליאל (שכניראה "הומלך" ע"י הרומאים) הרחיב את סמכויות המרכז הרוחני.

הוא ניהל ויכוחים קשים עם הנכרים ובעיקר עם ראשי רומא,אשר מצאו "סתירות" בתורה כביכול וניסו להכפישה.

הגורמים שהתנגדו להנהגתו של יוחנן בן זכאי היו:

1. הכוהנים- שלא היו מוכנים להשלים עם אובדן מעמדם בשכבת ההנהגה, ובוודאי שלא יכלו לקבל את מי שביקר אותם קשות על שחיתותם.
2. בני בתירה- ומשפחות מיוחסות נוספות שהגיעו ליבנה מירושלים והפכו לפרנסי העיר ורצו לשלוט בהנהלת העיר.
3. חכמי תורה- מסיבות שונות,יתכן שחלקם לא יכול היה לעכל את השינוי הרעיוני של מרכז רוחני ביבנה כתחליף לירושלים. יתכן שלחלקם היתה עמדה מדינית שונה והם נטרו לבן זכאי על שעזב את ירושלים בזמן המצור. יתכן שהיו כאלה אשר לא ראו בעין יפה מנהיג שאינו משושלת בית הלל.

הרומאים אשר לא דאגו ליצור הנהגה יהודית חדשה בא"י,לא הכירו במנהיגותו של יוחנן, אבל גם לא הפריעו לפעולותיו.

האידאולוגיה שלו התבססה על שני עקרונות עיקריים:

האחד,לימוד תורה היא תכליתו של האדם.

השני,אהבת השלום,אשר מתבטאת לא רק באי רצון לקיום מלחמה בין עמים,אלא גם בקיום יחסי שלום בין אדם לחברו.

את תקנותיו של בן זכאי ניתן לחלק ל4- קטגוריות:

1. תקנות שטעמן הוא הצורך ביצירת זכר למקדש-כלומר,שלא ישכח זכרו של המקדש מן הציבור,תקנות המאפשרות החייאת חוויות שהתרחשו במקדש.
2. תקנות שטעמן הוא הצורך בהסתגלות לחיים ללא בית המקדש וללא קורבנות.
3. תקנות שטעמן הוא ההכרח לבטל מצבים משונים ופערים שנוצרו עקב אי-קיום המקדש.
4. תקנות שהן בגדר סייגים,הבאים למנוע עשיית חטאים הקשורים לעבודה במקדש לכשיבנה.

בין המגמות של הטעמים השונים ניראה שישנה סתירה,היא ניתנת להסבר על רקע המבוכה והבילבול ששררו לאחר החורבן.זו היתה תקופת מעבר ולבני הדור לא היה ברור האם המקדש יעמוד בחורבנו לאורך זמן,או ייבנה במהרה.

חלק ג'

היו מספר גורמים שהביאו להדרדרות ביחסים בין היהודים לרומי, ולפרוץ מרד בר-כוכבא. אירועים וחיכוכים בתחומים שונים כמו: השינויים שעשו הרומים בעקבות המרד הגדול,הפיקוח ההדוק על היהודים והפקעת קרקעות שגרמו לאי שקט בקירבם.

מצבה הכלכלי של האוכלוסיה היהודית,בעיקר הכפרית,שהיה חמור מאוד.

ישנם חוקרים הסוברים שהמנהיגים ראו בעיתוי לפרוץ המרד, שיקול ריאלי שבו האימפריה נחלשה אחרי שלטון נירון וזו היתה הזדמנות לתקוף את רומי ולהשתחרר מעולה.

אני בחרתי להתמקד בנקודה עיקרית אחת והיא: הסיבות המיידיות לפרוץ המרד ומצאתי שתי סיבות כאלה,גזירת המילה והקמתה של איליה קפיטולינה כמושבה צבאית אלילית.

נשאלת השאלה,האם היו אלו גזירות המכוונות נגד היהודים או רק דרך ,מדיניות כללית שמטרתה לשלב את כל הפרובינקיות השונות בתחום האימפריה.

מחקרים(לפי סיפרו של מנחם מור) מסבירים שתפיסת עולמו של הדריאנוס היתה אכן,להפוך את הפרובינציות המזרחיות לחלק מן האימפריה ולכן,השפיעה על השקפתו באופן חזק על התנהגותו באיזור,והיהודים מצידם, נטו לחשוד בקיסר שהוא פועל במכוון לפגוע בחירותם הדתית שממנה נהנו בכל תקופת הכיבוש הרומי,ואפילו בעיתות משבר,כמו המרד הגדול.

קסיוס כותב שהמרד פרץ בעקבות ההחלטה של הדריאנוס לבנות בירושלים החרבה עיר אלילית ששמה איליה קפיטולינה ולהקים במקום בית המקדש,מקדש לאלילים. אולם,ההיסטוריה אוגוסטה,בביוגרפיה של הדריאנוס,תולה את פרוץ המרד באיסור המילה שגזר הדריאנוס על היהודים.

ישנם הגורסים אחרת,כמו אב הכנסיה אבסביוס,שתולה את האשמה "בשגעונם של היהודים ובמנהיגם- בר כוכבא" ורואה בהקמת איליה קפיטולינה רק תגובת עונשין של הדריאנוס.

לדעתו של מנחם מור וחוקרים אחרים,עדותו של קאסיוס קבילה עליהם ומקבלים את ההחלטה להקים את איליה קפיטולינה כסיבה מיידית לפרוץ המרד.

בגזירת המילה התכוון הדריאנוס לבטל את מעמדם השונה והמיוחד של היהדות כדת מותרת,ולבטל את ההבדל בין הערלים לבין הנימולים,במגמה ליצור אחידות בין נתיני האימפריה.

היסטוריון בשם גייגר טוען שגזירה זו לא הוטלה כלל ע"י הדריאנוס,אלא ע"י נציב יודיאה-רופוס,כתגובה על התקוממות היהודים שמרדו בגלל הקמת איליה קפיטולינה ולכן הוא אינו רואה בכך סיבה מיידית לפרוץ המרד.

בכל מקרה,קשת רחבה של היסטוריונים סוברים אחרת מגייגר ולדעתם, ב2- המיקרים, גם בהקמת איליה קפיטולינה וגם בגזירת המילה, היתה הפגיעה קשה וכואבת לליבם של היהודים,פגיעה שהיוותה סכנה מוחשית לקיומה הלאומי של היהדות ולכן הן הסיבה המיידית

לפרוץ מרד בר-כוכבא.

גייגר י. "הגזירה על המילה ומרד בר כוכבא",ציון מ"א תשל"ו עמ' 139 147-

ראבילו מ"א. "גזירת המילה כאחד הגורמים למרד בר כוכבא", מרד בר כוכבא-מחקרים חדשים עמ' 27 46-

מנטל ח"ד. "המניעים למרד בר כוכבא", מלחמת קודש ומארטרולוגיה עמ' 35 59-

יוסף בן מתיתיהו, "קדמוניות" ט"ז 220 225-

שטרן מ. "המשטר הרומי בפרובינציה יודיאה מן החורבן ועד למרד בר-כוכבא",

מור מ. "מרד בר כוכבא עוצמתו והיקפו". יד בן צבי 1991

אופנהיימר א.(עורך) "מרד בר כוכבא", מרכז שז"ר ירושלים תש"מ

אוניברסיטה הפתוחה יחידות 1 4- ,1987